ובו יתבאר עניין הבחירה החופשית. ונתחיל מהסוף, כי הסוף הוא שאין שום הבדל, בין יש בחירה לבין אין בחירה, כי כאשר הכל אחד ואין שום שינוי כלל, אז ממילא לא שייך שום יש או אין בחירה, ולכן אין שום שאלה כלל. וכעת נתחיל לבאר את הדבר מהתחלתו ועד סופו.

כי יש כמה רמות שונות של תפישת הבחירה החופשית. והתפישה הנמוכה ביותר, היא התפישה הנפוצה ביותר, והיא שיש לאדם בחירה חופשית חלקית. היינו שעל דברים מסוימים יש לאדם בחירה חופשית, ועל חלק מהדברים אין לאדם בחירה חופשית. וזאת התפישה של המון העם הטועים, שהם אינם משתמשים בשכלם וכולי.

ומי שיתבונן מעט פנימה, יראה כי לאדם יש בחירה חופשית לעשות כרצונו. וכל דבר שהאדם עושה, הוא עושה אותו מתוך בחירה, רק כי הוא רוצה אותו. כי יש טועים שנדמה להם שהם עושים דברים נגד רצונם, אבל כל דבר שהאדם עושה אותו, הוא עושה אותו כי זה מה שהוא רוצה לעשות. וכמו כן, האדם לא עושה שום דבר שהוא לא רוצה אותו.

ובחירה חופשית, היא תחושה שיש לאדם, כאשר הוא חווה ברגע אחד שהוא רוצה לעשות איזה דבר, ואח"כ ברגע אחר הוא חווה שהוא עושה את הדבר, אז הוא מדמיין וחווה שהדבר נעשה ברצונו, ואז הוא חווה שיש לו בחירה חופשית על עשיית הדבר.

אבל, מי שמתבונן מעט רואה, כי האדם, חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. ולכאורה, האדם חופשי לגמרי. אבל מצד שני האדם הוא בעצם עבד גדול מאוד, משום שהוא מוגבל לעשות, רק כפי מה שהוא רוצה.

כי האדם יכול לבחור לעשות את מה שהוא רוצה, אבל הוא מחוייב לעשות את מה שהוא רוצה. והאדם לא יכול לעשות שום דבר נגד הרצון שלו. ואם פתאום יהיה לאדם רצון להשתגע, הוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. והאדם לא יכול בשום דרך בעולם, לוודא שהוא לא ישתגע בעוד רגע אחד, ויתחיל לרצות להתנהג כמו משוגע.

והאדם לא יכול בשום דרך כלשהי, לעשות משהו נגד רצונו. והאדם לא יכול גם לא לשנות את רצונו, בלי שיהיה לו רצון אחר פנימי יותר, שהוא יגרום לו לשנות את רצונו. ואין האדם משנה את רצונו, אא"כ יש לו רצון אחר פנימי יותר, לשנות את רצונו. אבל בסופו של דבר, האדם פועל רק לפי מה שהוא רוצה, והוא לעולם לא בוחר שום דבר, נגד מה שהוא רוצה.

ומי שיתבונן עוד קצת פנימה יראה, כי הרצון של האדם הוא לא בשליטתו. כי האדם הוא כ"כ טועה, עד שנדמה לו שהוא בוחר לעשות כרצונו, ואז הוא מרגיש חופשי. אבל האדם הוא עבד, כי הוא לא בוחר את רצונו. כי לבחור, פירושו תהליך רצוני. ולכן אין אפשרות שהאדם יבחר את הרצון עצמו, מתוך רצון עצמי שלו.

כי האדם עצמו, לא בוחר מה לבחור. הוא בוחר את מה שהוא רוצה, אבל הוא לא בוחר מה לרצות. ולמרות שנדמה לאדם שהוא בוחר מה לרצות, הרי שזה תמיד בכפוף לרצון שלו, שהוא גורם לו לבחור מה לרצות.

ולומר שהאדם בוחר שיהיה לו רצון, פירושו שהאדם נמצא במצב שאין לו עדיין רצון, והוא בוחר את הרצון שלו עצמו. אבל אם אין עדיין לאדם שום רצון, אז הוא גם לא יכול לבחור בתהליך רצוני שום דבר, כי עוד אין לו שום רצון עצמי. ולכן אין שום אפשרות שהאדם יבחר את הרצון העצמי של עצמו. (וגם אלוהים לא בוחר את רצונו, מתוך רצונו. אלא ששם זה מתוך מהותו, גם אם זה בלי הגדרת רצון. ושם, גם הכל אחד ממש וכולי).

והרצון של האדם קיים אצלו, וגורם לו לסבול כל חייו. כי כל הסבל של האדם, כולו, רק בגלל שיש לו רצון. ומי שרוצה לדעת ממה הוא סובל, שפשוט יבדוק מה הוא רוצה. כי כל רצון, פירושו סבל, שהאדם חווה פחד שיקרה אחרת מרצונו. ושהאדם חווה שהמציאות טובה יותר, בצורה כזו ולא בצורה אחרת.

ומי שנדמה לו שהרצון שלו בשליטתו, שיואיל נא לנסות להפסיק ולבטל את רצונו. כי אם לא יהיה לאדם שום רצון כלל, לא יהיה לו שום רע כלל. כי בלי רצון, אין רע. כי הרע, הוא רק כאשר יש רצון כלשהו. וכשאין שום רצון, אין שום רע כלל. ואם האדם חושב שהרצון שלו בשליטתו, אז שינסה להפסיק אותו.

ומי שיתבונן אל תוכו, יראה שהרצון שלו פשוט קיים שם, בלי רצונו העצמי. וכל מה שהאדם מנסה כל חייו לעשות, זה להיפטר מהרצונות החסרים שלו, שהם כולם סיבת הסבל שלו. והרצון העצמי של האדם, לא יכול להיות מתוך בחירה אישית שלו, כי בנקודת העדר הרצון של האדם, שם לא שייך שום בחירה רצונית כלל כנ"ל.

ומי שיתבונן עוד קצת יראה, כי לא רק שהרצון שלו לא בשליטתו, אלא שאפילו הקיום העצמי שלו לא בשליטתו כלל. כי הרצון קיים, בגלל שהאדם עצמו קיים. כי תכף שהאדם מודע ל"אני" שלו, מיד יש לו רצון. כי "אני", פירושו לחוות חסר של מה שאינו "אני", וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים. ולכן, ביחד עם תחושת ה"אני", באה תחושת הרצון, שהוא הרצון שיש לאדם להשלים את החסר שלו, ולהשיג את השלמות, של מה שנפרד ממנו.

והקיום העצמי של האדם עצמו, הוא לא בשליטת האדם עצמו. כי האדם עצמו לא בוחר אם להיות קיים או לא. והאדם יכול בכל רגע ורגע להיעלם לגמרי כלא היה כלל, והאדם לא יכול לעשות שום דבר בעולם, כדי להבטיח את זה, שברגע הבא הוא ימשיך להיות מודע לכך שהוא עצמו קיים. כי הקיום של האדם הוא לא בשליטתו, והוא גם לא יכול להיות בשליטתו. כי מי שאינו קיים עדיין, הוא לא יכול לגרום לעצמו להיות קיים.

והקיום של האדם עצמו, הוא לא יותר מאשר אפשרות בלבד, אך לא מעבר לכך. כי האדם יכול להיות קיים, או לא להיות קיים. והנשמה של האדם היא לא נצחית כמו שחושבים המון העם הטועים, כי שום דבר בעולם קיומו לא נצחי. כי אפילו העולם עצמו קיומו לא נצחי. כי שום דבר, קיומו הוא לא מחוייב.

ואפילו הזמן והמקום עצמם, גם הם, קיומם לא מחוייב. ומאחר שקיומם של הזמן והמקום הוא עצמו רק אפשרות, כי הם יכולים גם לא להיות קיימים, ממילא זה אומר ששום דבר בעולם קיומו לא מחוייב, כי הכל קיים בתוך זמן ומקום כלשהו. וגם התודעה תופסת זמן ומקום. כי יש את הזמן והמקום של ה"אני" ושל התודעה, ויש את הזמן והמקום של מה שאינו "אני", שנפרד מה"אני" של האדם וכולי.

וזה בעצם אומר שיש לאדם בחירה חופשית לעשות כרצונו. אבל רצונו לא תלוי בו, וגם קיומו של האדם עצמו לא תלוי בו. כי האדם הוא חלק ממשהו אחר גדול יותר. שכאשר הוא משתנה לצורה כלשהי, אז כל העולמות כולם משתנים, וגם ה"אני" של האדם והרצון של האדם, גם הם משתנים. והדבר דומה לגוף האדם, שכאשר האדם עצמו בוחר לזוז, אז כל הגוף זז, כחלק מתהליך אחר גדול יותר.

ויש זרימה אחת ותהליך אחד של כל האירועים כולם, שאחד מתתי התהליכים שלו, הוא הרצונות והמעשים של האדם, שזה רק תהליך בלבד, שהוא חלק בלתי נפרד מכל שאר התהליכים.

ומצד האמת, אין שום בחירה חופשית כלל. כי הרצון של האדם הוא קורה ברגע אחד. והעשייה של האדם, היא קורת ברגע אחר. ואלו שני רגעים שנפרדים זה מזה, שכל אחד מהם קיים בפני עצמו. אך שום רגע הוא לא סיבת הרגע האחר, כך שאין שום בחירה חופשית כלל, אלא כל דבר הוא בפני עצמו.

ותחושת הזמן, גורמת לאדם לחשוב שיש המשכיות. ואז נדמה לאדם, שאם ברגע אחד היה רצון, וברגע אחר הייתה פעולה שתואמת את הרצון, אז הוא כנראה בחר את הדבר. והבחירה של האדם, פירושה הוא, שהאדם חווה שהדבר הוא כרצונו ותלוי בו. למרות שבאמת גם רצונו של האדם, וגם העשייה של האדם, וגם התוצאה של העשייה עצמה, כל אלו דברים, שנפרדים זה מזה ברגעים אחרים, ואין שום קשר ביניהם כלל, אלא כל אחד מהם בפני עצמו.

ומי שיתבונן עוד יראה, כי אין שום מקום שאין בו מקום ואין שום זמן שאין בו זמן. וה"אני" של האדם, נמצא בתוך הזמן והמקום. ולא בהכרח זמן ומקום "חומרי" ו"ממשי", אלא זמן ומקום באופן כללי, ששום דבר לא יכול להיות בלי זמן ומקום כלשהם. כי גם ה"אני" תופס מקום כלשהו בתוך המציאות כולה, והוא קיים בזמן כלשהו וכולי.

וזה בעצם אומר, שלמרות שלאדם נדמה שה"אני" שלו הוא ישות עצמאית, הרי שהמקום והזמן, ממלאים את ה"אני" של האדם. או במילים אחרות, המציאות ממלאת את ה"אני" של האדם. וגם אם נדמה לאדם שהוא ישות עצמאית שהיא נפרדת משאר הדברים, הרי שבפועל המקום והזמן והמציאות, הם ממלאים את האדם עצמו. ואין שום מקום וזמן, שאין בהם את המציאות עצמה.

וזה בעצם אומר, שהקיום של האדם, וה"אני" של האדם, והרצון של האדם, והפעולות של האדם, וכל מה שישנו, אלו הכל תנועות שונות של מרחב הזמן והמקום ושל המציאות עצמה. והאדם הוא לא יותר מאשר דמות דמיונית בתוך המחשבה של המציאות עצמה. כי אין שום הבדל כלל, בין ה"אני" של האדם, לבין כל דבר אחר, כגון לדוגמא דומם / צומח וכיו"ב, כי את הכל ממלאת הוויה אחת.

וכל תנועה של ההוויה, היא זו שמניעה את הכל, ובכלל זה גם את האדם עצמו ואת הישות והרצון שלו וכולי.

וכאשר האדם מבין את כל זה, אז הוא עובר לחוויה של ביטול הבחירה, שהיא התפישה הגבוה יותר, שבה האדם מבין שכל הקיום שלו, ובכלל זה ה"אני" ואילך החוצה, זה הכל לא יותר מאשר זרוע מבצעת של המציאות, וביטוי של ישות אחרת, שהיא זו שאחראית לכל מה שהיה הווה ויהיה במציאות כולה.

ומנקודת המבט הזו, האדם רואה גם, שכל הזמן והמקום כולם, וכל מה שיש בהם, אלו רק ביטויים וצורות שונות של ההוויה האחת של הכל. ושהוא לא שונה מכל דבר אחר שישנו או שאיננו. והוא רואה את האמת, כיצד היש, מתהווה מהאין בכל רגע מחדש וכולי. וזאת כמובן הדרגה השנייה, שהיא טובה יותר מאשר המחשבה של הטועים שחושבים שיש להם בחירה חופשית חלקית, אבל היא עדיין לא השלמות.

וכאשר האדם חווה שאין לו שום בחירה חופשית כלל, כי אפילו קיומו של ה"אני" שלו לא בשליטתו, אז מצד אחד הוא מרגיש מאוד משוחרר וחופשי, אבל מהצד השני הוא גם מרגיש מאוד מסכן, שאין לו שום בחירה כלל, ושהוא לא בוחר האם להרגיש טוב או רע.

כי גם קיומו של האדם וגם רצונו, הם לא בשליטתו של האדם, דהיינו, הטוב והרע של האדם הם לא בשליטתו. דהיינו, מנקודת המבט הזו, יש גם יתרונות וגם חסרונות, והכל יחסי כמובן, אבל שלמות אין בה.

ואח"כ כאשר האדם מתבונן עוד פנימה, אח"כ הוא רואה את האמת, שכל הנ"ל הוא אמת. ואז מתוך החוויה של האדם שאין לו שום בחירה כלל, מתוך זה האדם עובר לחוויה שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל.

כי אחרי שהאדם מתבונן היטב היטב בעין אמיתית על זה שהוא כלום ממש, שאפילו ה"אני" שלו הוא לא יותר מאשר צורה של משהו אחר, אז על ידי זה ה"אני" של האדם נעלם לו, והוא מקבל "אני" חדש, שהוא בעצם ה"אני" של אלוהים / המציאות, עצמם.

כי ברגע שהאדם מבין שה"אני" שלו הוא ביטוי של ישות אחרת, אז זה מביא את האדם למצב שבו, כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות האמיתית שהיא זו שאומרת את ה"אני" דרכו. עד שהאדם אומר אני, וחווה את המציאות עצמה. וכאשר אנחנו אומרים שהאדם חווה שה"אני" שלו, הוא המציאות עצמה, היינו שהאדם חווה שה"אני" שלו זאת הישות האחת, שקיומה קודם לקיומם של הזמן והמקום, שהיא הוויה של הכל, שאין בה שום צורה כלל וכולי.

והדבר דומה לאדם שנמצא בתוך חלום, שהוא מבין שהוא בתוך חלום. ואז הוא מבין שה"אני" שלו כמו גם כל מה שנמצא בתוך החלום, זה הכל נמצא בתוך המחשבה של זה שחושב את החלום, שזה ה"אני" הגדול יותר של האדם. ואז כאשר האדם מתבונן בזה באמת, אז כאשר הוא אומר אני, הוא מתכוון לישות שחושבת את החלום עצמו, שהיא ה"אני" האמיתי שחושב את הכל.

ואז האדם מבין, שיש לו בחירה חופשית מלאה על הכל. כי כאשר האדם חווה שה"אני" שלו הוא המסובב הראשון דהיינו, אלוהים, אז בעצם הוא מבין את האמת, שכל מה שהיה הווה ויהיה, זה הכל התגלות של רצונו העצמי. דהיינו, שיש לאדם בחירה חופשית אמיתית על הכל בשלמות.

ואח"כ אחרי שהאדם נמצא בתודעה הזאת, שהוא חושב שהוא אלוהים, אז הוא מתבונן אל תוכו כאלוהים, כישות שחושבת את החלום, והוא מנסה לגלות מהיכן הרצון שלו כאלוהים מגיע? ומהיכן מגיעה התודעה העצמית שלו כאלוהים?

ואז האדם שואל, בדיוק את אותן השאלות, שהוא שאל כאשר הוא חשב שה"אני" שלו הוא ישות נפרדת, מהיכן הרצון מגיע? ומה אחראי לקיום שלי? וכולי, עכשיו האדם שואל את זה כאלוהים וכמציאות, בגוף ראשון. דהיינו, האדם שואל מה תכלית המציאות? ומה הסיבה שאלוהים ברא את העולם? והאם מישהו ברא את אלוהים? וכולי, אבל הוא שואל את זה מתוך תודעה של אלוהים עצמו.

כי מצד אחד הכל זה כרצונו של אלוהים. אבל מה אחראי לרצונו של אלוהים עצמו? וגם רצונו של אלוהים לא יכול להיות...