שם | |
סיסמא |
🔻 | 🔺2 תגובות פורסמו: |
השכל שלנו גם מטעה, ולכן צריך לשים לב להיקשים מוחלטים. שאם השכל הקיים המציאות בלתי נתפסת, ואם נתן מקום ללא הגיוני, לספק ולאין, יש מצב שהוא יתרחב וההבנה תהיה אולי ברורה יותר.
איך נדע שלא נדע אם אנחנו החלטיים ולא נותנים מקום בתוכנו לבלתי אפשרי, ללא הגיוני, לאינסוף שאולי גם מהווה אותנו
ברורים:
מסתמן מהדברים, שהדבר היחיד למניעת הסבל, הוא לרצות את המציאות כפי שהיא, ללא התנגדויות וללא הגדרות, אך האם אדם יכול לרצות את המציאות כפי שהיא? אם היה זה כל כך פשוט, הרי שהיה רוצה אותה מלכתחילה.
וכאן העניין הוא להבין את מקור הרצון, מהו בכלל רצון, למה בכלל האדם רוצה, עוד לפני שהוא החליט שהוא רוצה כך ולא אחרת, מה זה הרצון, מי זה זה שרוצה, מה זה הקיום הזה שמהווה את היש שבכלל רוצה.
וכשיש קיום נפרד כלשהו ולא משנה מה הוא. הקיום הוא חוסר של מה שהוא לא, וכשיש חוסר, אוטומטית האדם או הדבר, רוצה להיות הדבר שהוא אינו, כך שבאופן קבוע, כל עוד יש את חווית הקיום כתודעה נפרדת, היא תהיה כמהה וחסרה, את כל הצורות שהיא לא - כלומר ששונות ממנה.
כך שנשאלת השאלה, האם כל עוד יש משהו שהוא בנפרד, האם תודעה כזו מצומצמת יכולה לרצות את הכל, כי הרי זו סתירה לקיום שלה. אלא אם כן, אותה תודעה מבינה בברור שהיא אחת עם כל השאר, מהות אחת, ואז ממילא היא הכל כולל כל הצורות וכל האפשרויות, ואז אין לה רצון, כי היא יודעת את שלמותה על כל הצורות, ההפכים והאפשרויות.
רק הבנה מלאה של אחדות המציאות, תביא להעלמות הרצון, ולא, למה שתפסיק לרצות שינוי או הגדרה, הרי זו הווית קיומה כצורה עצמאית נפרדת ומיוחדת, כשלא רוצים, לא קיימים. והצורה לא תוותר על קיומה, אלא מתוך הבנה עמוקה שהיא נובעת ומתבטאת גם כאחד שלם שאינו שונה מהשאר.